כל מכתב —
פגישה אישית

הרבי קורא כל מכתב — בעצמו

מאז קיבל על עצמו את עול הנשיאות, נכתבו אל הרבי רבבות-רבבות מכתבים. הרבי עיד על עצמו בעניין זה:

לא מזכיר, לא עוזר — הרבי עצמו. כל מכתב שהגיע — נקרא על ידיו. כל תשובה שיצאה — נכתבה על ידיו. "וכנהוג מימים ימימה ומדורות" — כך נהגו הרביים לפניו, וכך המשיך הרבי.

הרבי אף ביקש ותבע שיכתבו אליו — דבר שניכר מאד מהביטוי השכיח באגרותיו: "לאחר הפסק ארוך — נתקבל מכתבו". חזר על בקשה זו בהתוועדויות רבות וביחידויות.

המכתב אינו מכביד — הוא משמח

בביקור השלוחים באה"ק בשנת תשט"ז, אמרו השלוחים לאישיות מסוימת כי קריאת המכתבים אינה מכבידה על הרבי. כשאותה אישיות כתבה לרבי על כך, אישר הרבי ואף הוסיף:

המכתב אינו נטל — הוא שמחה. הרבי לא רק "סבל" את המכתבים; הוא שמח בהם. כל בשורה, כל עדכון, כל שאלה — הכל היה ברוך הבא.

"שבע רצון לדעת" — הקישור שמחזק

בכ"ח מנחם-אב תש"י כתב הרבי מכתב שמשקף עמוק כמה חי הרבי את הקשר דרך המכתבים — גם מצדו הוא:

אפילו כשהידיעות אינן טובות — עצם העמידה בקישור מכתבים מחזקת, וממעיטה את תחושת הבדידות. הכתיבה יוצרת קשר חי; לא פנייה חד-פעמית, אלא מערכת יחסים מתמשכת.

ויתרה מזה: הרבי הוסיף שם — "וידוע המבואר בכמה ספרים, שאף אם אי אפשר לעזור בגשמיות, הרי עכ"פ מחשבה טובה ואיחולים טובים של אחד מישראל לחברו ענין הוא".

הרבי הכיר — מתוך המכתבים

היו אנשים שמשך שנים כתבו לרבי בפירוט ובהרחבה, אף שלא התראו עמו פנים אל פנים. ומעניין שלימים, כשהגיעו אל הרבי — הזכיר זאת הרבי בדבריו:

הרבי קורא גם מה שבין השורות

הרבי לא רק קרא את מה שנכתב — הוא קרא גם את מה שמסתתר מאחורי המילים. בכ"ט תמוז תשי"ג כתב הרבי: "נהניתי ממה שבין השיטין של מכתבו ניכר..." ובשנת תשל"ו אמר ביחידות: "קיבלתי את כל מכתביך, קראתי אותם, וקראתי גם מה שכתבת בין השיטין..."

ובמכתב המיוחד לרב אפרים אליעזר יאלעס (אגרות קודש חלק ו' עמ' א'), כתב הרבי:

"מפני מה אינו מודיע?!"

היו כאלו שלא כתבו — ולרבי זה היה כבד. הוא שאל, תמה, ביקש הסבר:

"ואם אין על מה להודיע — זאת עצמה תמיה גדולה מאוד." כלומר: תמיד יש על מה לכתוב. אם לא, זה בעצמו שאלה.

לא רק בצרה — כתבו גם בשורות טובות

הרבי התאונן כמה פעמים בשיחותיו ובמכתביו על סוג החסידים המכונים "צרות חסידים" — אלו שבאים בכתובים רק בעת צרה:

ובמכתב מי"א שבט תשט"ו הרחיב הרבי: "טוב היה לכל הצדדים, אם היו אנ"ש מתרגלים לכתוב ולהודיע על כל ענין של שמחה, ובמילא היה הרגל נעשה טבע, שגם בדרכי הטבע יהיה נרגש שינוי בכיוון זה, שתתרבה השמחה בעניניהם."

הכתיבה על שמחות ממשיכה שמחה. הרבי רצה לשמוע גם על נישואין, ילדים, הצלחות, הפצת המעיינות — לא רק על צרות ובקשות.

"כל המפרט הרי זה משובח"

הרבי חזר על כלל זה שוב ושוב במכתביו ובשיחותיו: לפרט, לכתוב, לא לקצר.

שם, שם האם, גיל, עיסוק, המצב, הבקשה — הכל. הרבי לא רצה תקצירים. הוא רצה את האדם כולו — עם כל הפרטים, כל הנסיבות, כל מה שעל הלב.

ביחידות (ניסן תשל"ד) ביאר הרבי: "מוטב שיכתוב עם כל הפרטים, ואז נראה מה לענות" — כי כשאדם כותב בעצמו, הוא כותב את כל הפרטים, ואין חשש שיחסירו פרט שלא גילו לאוזני השואל.

הכתיבה משנה את האדם עצמו

מעבר לפעולה שהמכתב פועל אצל הרבי — יש בכתיבה מעלה נוספת:

אם יודעים שצריכים לכתוב לרבי — שואלים את עצמנו: מה נכתוב? ובשאלה הזאת כבר יש חשבון נפש. כתיבה יוצרת מחויבות; מחויבות מעצבת התנהגות.

הפ"נ פועל — עוד לפני שמגיע

בשבת פרשת פנחס תשי"א אמר הרבי דבר שהיה ידוע אצל חסידים מדורות, ועתה הרבי אישרו ובאר אותו:

עצם הכתיבה — עצם ההחלטה לפנות — כבר פותחת שער. לא צריך להמתין שהמכתב יגיע. הכתיבה עצמה היא תחילת הפעולה.

"ברגע כמימרא יודע הכל" — דוגמת הקאמפיוטר

בשלהי חודש חשון תשמ"ז כתב הרבי מענה נדיר ויוצא מן הכלל — תשובה לדו"ח מכינוס השלוחים בדרום-אמריקה, שנדפסה בלקוטי שיחות חלק כ"ה. בה ביאר הרבי בצורה מרהיבה את פעולת המסירה על הציון:

הרבי לקח את ההמצאה החדשה ביותר בזמנו — המחשב — כדי להסביר את הכוח שבמסירה על הציון. אם מכונה יכולה "ברגע כמימרא" לדעת הכל — על אחת כמה וכמה כשמוסרים לצדיק, שהוא נשמה בגוף.

"כותב להקב"ה" — ו' טבת תשמ"ז

ביום ה' טבת תשמ"ז נחגגה שמחת "דידן נצח" — ניצחון במשפט הספרים. בתפילת מעריב של ו' טבת, בעיצומן של חגיגות השמחה, פנה הרבי לפתע לעבר הקהל הרב שגדש את הזאל מקיר לקיר, ופתח בשיחה קצרה:

לאחר שכבר יצא מבית המדרש, חזר הרבי ולהוסיף: "כל הנ"ל קשור לאנשים נשים וטף, בנערינו בזקנינו בבנינו ובבנותינו."

הרבי ושז"ר — "עכשיו כבר איני בעל-הבית"

בקיץ תשכ"ו ביקר מר שז"ר אצל הרבי, לראשונה בתור נשיא מדינת-ישראל. לביקור זה קדמה מסכת לחצים פוליטיים שהופעלה על שז"ר — שלא יבוא אל הרבי, משום שאין זה הולם ש"נשיא המדינה" ילך אל הרבי בשעה שהרבי אינו יוצא מ-770.

עם הגיעו לארה"ב, התקשר שז"ר לרבי וסיפר על הלחצים. הוא ביקש מהרבי שיבוא הוא אל שז"ר, כי גדול רצונו לראותו פנים אל פנים. הרבי השיב:

למחרת, יום שישי, בשעה שלוש אחה"צ, התקשר המזכיר הרב חודקוב וקישר את שז"ר עם הרבי. הרבי ושז"ר דיברו ביניהם ברוסית, והרבי אמר לו:

כלומר — לאחר שביקר באהל, כבר אינו "בעל הבית" על ההחלטה. שז"ר הוא שצריך לבוא אל הרבי, ולא להיפך.

גם כששז"ר ביקר שוב אצל הרבי, בה' שבט תשל"ג, אמר לו הרבי בגלוי מה ששמע ב'אהל'. הרבי סח לו ביידיש: "איך בין געווען ער"ח אויפן 'אהל' און דער שווער האָט איבערגעגעבן אז די נסיעה וועט זיין כשורה" — "הייתי ביום ערב ראש-חודש על האהל, וחמי [הרבי הריי"צ] מסר שהנסיעה תהיה כשורה." שז"ר התרגש מאוד באותו רגע, ולחץ בחיבה את ידי הרבי.

"לְשָׁם מַגִּיעָה הַתּוֹדָה!"

גם היום — מאות אלפי יהודים כותבים

גם כיום, לאחר ההסתלקות, כותבים מאות אלפי יהודים פ"נים, מכתבים, דו"חות ובקשות ברכה — בהם גם בשורות טובות — אל הרבי. המכתבים נשלחים אל האוהל הק' מכל קצוות תבל, מחסידים, שלוחים, ו"עמך בית ישראל" — אנשים, נשים וטף.

הרבי, כ"רועה נאמן", לא עזב חלילה את צאן מרעיתו. כאז כן היום, ואף "יתיר מבחיוהי" — הרבי דואג לכל אחד ואחד מעם ישראל בכלל ולחסידים במיוחד: קורא את המכתבים, שמח בעתות שמחה, כואב כשחלילה ישנו כאב, מעורר רחמים ופועל לישועתנו.